[colbonews.co.il] "השם סנש הולך איתי כל החיים"

[Инфодроид]

מתנ"ס רמות ברמת אלון יארח בערב יום השואה "זיכרון בסלון" מעט שונה. זו לא תהיה עדות של מי ששרד את התופת, אלא נקודת מבט אישית של מי שנושאת כל חייה את שם המשפחה "סנש". רקפת סנש שקילר, היא נכדתו של גיורא סנש, אחיה של חנה, והיא תספר ממקור ראשון, מה זה בעצם לגדול עם שם משפחה כל כך מחייב, מי היו סבה וסבתא רבתא שלה, אימה של חנה סנש, שנפטרו בהפרש של שלוש שנים, כשהייתה נערה.

"השם סנש הולך איתי כל החיים, השארתי אותו גם לאחר שנישאתי", היא מספרת ל"כלבו – חיפה והקריות", "זה תמיד היה חלק ממני, אך רק בשנה האחרונה התחלתי לדבר על כך יותר".



סבתא רבתא קטרינה סנש וילדיה, גיורא וחנה (צילום: אוסף משפחתי, הספרייה הלאומית)

מה עורר את הצורך שלך לדבר?

"התובנה או ההבנה שאני מכירה שתי דמויות שחנה הכירה. את סבא שלי, גיורא, שהיה אחיה, ואת סבתא רבתא שלי, קטרינה, אימה של חנה. הרגשתי שאם אני לא אספר עליהם, על הדמויות שהיו חלק מחייה, אף אחד כבר לא ידע עליהם. פתאום הבנתי, שאם אני לא אשפוך עוד אור ואספר על הבית שבו היא גדלה, אז הדור אחריי וילדיי כבר לא יוכלו לספר. על חנה אפשר לקרוא בספרים, גם אני למדתי עליה מתוך קריאה ומהמקור המשפחתי שלי. אז אולי קראתי עליה יותר מאחרים ואני יודעת יותר מאדם ממוצע – על אף שלא הכרתי אותה מן הסתם – אבל מה שהביא אותי להחלטה זו העובדה שבשנה שעברה, כל האוסף המשפחתי עבר לספרייה הלאומית".

למה זה היה הטריגר?

"ראיתי את החומרים, את כל מה שחנה כתבה, את כל מה שהשאירה אחריה. ראיתי את הכל בעיניי, נגעתי בדפים, ביומנים שתמיד היו מאופסנים איפשהו. פתאום לגעת בדברים, זה עושה משהו. כך הבנתי שאני רוצה לדבר יותר על הנושא".

לאורך השנים, כשאמרה את שם משפחתה, או כשחתמה על מסמך, התגובה "יש קירבה?" לא איחרה לבוא. בעבר התשובה החיובית ריגשה יותר ואנשים היו שואלים לפשרו של הקשר. היום, כך מעידה סנש שקילר, ההתרגשות פוחתת. ולכן היא החליטה לספר.

"זה לא שכל היום דיברו על חנה בבית", היא אומרת, "זה לא היה משהו יומיומי. כשראיתי בעיניים את הכמות של החומרים, תמיד ידעתי שיש בארון של סבתא דברים, זה פתאום מעורר משהו".



גיורא וחנה סנש בילדותם (צילום: אוסף משפחתי, הספרייה הלאומית)

סבא לא סיפר?

"לא כל כך. מולנו, הנכדות, לא. הוא נפטר כשהייתי בת 20, שלוש שנים לאחר אימו, שנפטרה בגיל 96 בשיבה טובה. הם לא דיברו, אבל ראית את חנה בכל מקום. הספריות היו מלאות בספרים ותמונות. לסבא היו מגיעים הרבה אנשים כדי לשמוע על חנה. אני זוכרת שהוא היה עוזר לכל מיני אנשים שחקרו בנושא, אם זה לטלוויזיה או לסרטים. הוא ואימא שלו היו הכתובת לבוא ולשמוע עוד דברים על חנה. ביום-יום, הוא היה סבא רגיל שמשחקים איתו. זה לא משהו שהונח לנו על הכתפיים. אני ושתי אחיותיי לא גדלנו עם תחושה שאנחנו צריכות להיות כמוה או ללכת אחריה וטוב שכך. רק לסחוב את שם המשפחה זה הספיק".

 

The post "השם סנש הולך איתי כל החיים" appeared first on כלבו – חיפה והקריות.